פסק-דין בתיק ע"ו 50154-02-13

1.         המערער יליד 1983, רווק, מתגורר בצפון הארץ. הוא סובל ממחלת נפש ובגלל מחלתו אושפז בעבר 23 פעמים. אשפוזו הנוכחי של המערער והטיפול המרפאתי הניתן לו, תחילתם, הפעם, ביום 4.1.11. 

אשפוז זה של המערער בכפיה מלווה באי בהירות ובלבול בכל הנוגע למסלול בו הוא מאושפז. הוועדה (אותה וועדה עצמה משמשת כ"ועדה פלילית" וכ"ועדה אזרחית") דנה בעניינו של המערער הן לפי סמכותה (מסלול אזרחי) שבס' 10 של חוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (להלן - החוק), הן (במסלול הפלילי) לפי ס' 28 של החוק. עלי לקבוע, לאור זה, מהו מסלול האשפוז הנכון לגבי המערער, ולהורות אם יש להמשיך ולטפל בו במסלול שאקבע, באשפוז בכפיה בבית החולים, או בטיפול מרפאתי כפוי, או  שמא יש לסיים את האשפוז הנוכחי והטיפול גם יחד, ולשחררו לביתו.

2.         המערער "מוכר [למערכת הפסיכיאטרית] מאשפוזים רבים קודמים, סובל מהפרעה סכיזואפקטיבית והתמכרות קשה לסמים. ברקע הפרעת אישיות גבולית ואנטיסוציאלית ... לוקח בעיקר תכשירים ממכרים. מקבל אדולן בתחנת גמילה. ידוע על עבר פלילי ותוקפני עשיר, ניסיונות אובדניים רבים, התנהגות מינית לא מרוסנת, (ו)מצבי הרעלה קשים על רקע סמים עד לאובדן הכרה." (ר' הפניית הרופאים אל הוועדה מיום 27.1.13).

ביום 13.12.10 איים המערער על רופאת קופ"ח בקרית שמונה כי אם לא תיתן בידו מרשם לתרופה לה הוא נזקק, יחתוך את עצמו לעיניה, ולמחרת איים על מזכירתה של הרופאה כי יתקוף אותה. על כך יוחסה לו בכתב האישום בת"פ 23329-12-10 של בית משפט השלום בצפת עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

3.         לאחר שהוברר כי המערער חולה, הופסק ההליך האמור נגדו, ובית המשפט בצפת ציווה ביום 4.1.11 לאשפזו בכפיה בבית החולים, על פי סמכותו שבס' 15(א) לחוק. ביום 11.1.12 החליטה הוועדה הפסיכיאטרית להמיר את צו האשפוז בצו לטיפול מרפאתי כפוי, ובהמשך, משחלה החמרה במצבו של המערער והוא היה שרוי במצב פסיכוטי, הוציא כלפיו הפסיכיאטר המחוזי ביום 7.10.12 הוראת אשפוז בה צוין כי היא מוצאת על פי סעיף 9(א) של החוק. ביום 14.10.12 הוארכה ההוראה למשך 7 ימים נוספים על ידי הפסיכיאטר המחוזי לפי סמכותו שבס' 10(ג)(ב) של החוק, ערר על ההוראה נדחה ביום 10.10.12, ובהמשך דנה הוועדה בהוראה בתאריכים 17.10.12, 24.10.12 ו - 21.11.12, שאז הוחלט להאריך את האשפוז עד 21.2.13. לא ניתנה לאחר מכן החלטה נוספת של הוועדה בדבר המשך האשפוז במסלול האזרחי. בנידון זה קובע סעיף 10(ה) של החוק: "נסתיימה תקופת אשפוז כאמור בסעיף זה (היינו - אשפוז במסלול האזרחי כהמשך להוראה המוצאת על ידי הפסיכיאטר המחוזי במסגרת סמכותו שבס' 9 של החוק - ש.ב.) ולא הוארכה, ישוחרר החולה."

במקביל לדיונים אלה במסלול האזרחי, דנה הוועדה  בעניינו של המערער גם על פי הקבוע בס' 28 של החוק - במסלול הפלילי. ביום 11.1.12 החליטה הוועדה להמיר את צו האשפוז לצו מרפאתי כפוי; ביום 25.7.12 החליטה הוועדה להאריך את תוקף הצו ולהמשיך בטיפול המרפאתי בהסכמת המערער ובאת כוחו מטעם הסנגוריה הציבורית, לאחר שבהפניית הרופאים מיום 24.7.12 נרשם כי הוא אינו משתף פעולה, מצבו הנפשי לא יציב ובחודש האחרון לא קיבל הזריקה ולא הגיע למעקב. ביום 30.1.13 התקיים הדיון האחרון בפני הוועדה בעניינו של המערער, ובסיומו ניתנה ההחלטה עליה נסב הערעור.

4.         כאמור, ביום 30.1.13 קיימה הוועדה הפסיכיאטרית דיון בעניינו של המערער על פי ס' 28 של החוק. המנהל ציין כי לדעתו "[מדובר] בחולה הסובל מהפרעה סכיזואפקטיבית עם שימוש בסמים. מאושפז בתוקף הוראת אשפוז. שרוי במצב פסיכוטי ממושך. אין מקום לשינוי הסטאטוס במסלול הפלילי." באת כוח המערער טענה בפני הוועדה כי "המטופל מאושפז תקופה ארוכה בהוראת אשפוז, לכן אין טעם להשאירו בצו לטיפול מרפאתי".

            בהפניית הרופאים אל הוועדה מפורט רקעו של המערער ומצבו הנוכחי. נרשם כי במחלקה מצבו של המטופל לא יציב ... שרוי באי שקט פסיכומוטורי ונזקק לטיפול נוסף בזריקות ... שרוי במצב פסיכוטי עם מחשבות שווא של רדיפה ... שיפוט פגום, ללא תובנה למצבו". מסוכנותו העצמית של המערער הוערכה על ידי הרופאים כבינונית, ולאחרים כגבוהה. בסיכום נרשם כי "מדובר בחולה סכיזופרני מכור לסמים. מאושפז בתוקף הוראת אשפוז במוסדנו. נמצא במצב פסיכוטי ממושך. מופנה כעת לוועדה פסיכיאטרית מחוזית לדיון תקופתי בשל היותו מטופל בתוקף צו מרפאתי כפוי. היות ומאושפז בתוקף הוראת אשפוז במצב פסיכוטי עם סיכון אנו סבורים כי צריך להמשיך את הטיפול המרפאתי הכפוי בתוקף צו."

בבדיקה בפני הוועדה נרשם כי המערער "נראה כפי גילו. מסודר בהופעתו החיצונית, סף גירוי וסף תסכול נמוכים, דיסימולטיבי בקשר למחשבות שווא ... טוען שמדובר בנושא הקשור לעבר, אך נכנס למתח כשמדובר בנושא. במהלך הבדיקה, ובמהלך הדיון, קם ועזב את החדר בטריקת דלת. שיפוטו לקוי, מחוסר תובנה למצבו הנפשי ולצורך בלקיחת תרופות." הוועדה העריכה כי המסוכנות שבמערער לעצמו היא ברמה בינונית, ולאחרים, ברמה גבוהה; השאירה את הצו בעינו, והחליטה:

"הועדה נתבקשה ע"י ביה"ח להאריך את הצו המרפאתי הכפוי לו היה כפוף טרם אשפוזו הנוכחי. באת כוח החולה ביקשה לא להיענות לבקשה מהטעם שהמטופל מאושפז במסלול אזרחי, בתוקף הוראת אשפוז שהוצאה ע"י הפסיכיאטר המחוזי. ... הועדה לא נעתרת לבקשת ביה"ח וזאת מן הטעם שעל פי ס' 15 ה' לחוק, דין ההוראה שעל פיה מאושפז היום החולה כדין צו אשפוז. על כן ענינו של החולה צריך להיות מובא בפני הועדה בכל דבר, דהיינו בקשות לחופשות או שחרור."

5.         לטענת ב"כ המערער, המערער מאושפז כיום בבית החולים על פי הוראה שהוצאה לפי סעיף 9 של החוק, כך שמדובר באשפוז כפוי במסלול האזרחי. מסלול אשפוז זה הסתיים, והמשך האשפוז הפלילי אינו מידתי. היא מבקשת כי אורה על שחרורו של המערער מבית החולים ואבטל את הצו המרפאתי.

ב"כ המשיבה סבורה כי יש לבטל את החלטת הועדה שהמירה את הוראת האשפוז שהוצאה בהתאם לסעיף 9(א) של החוק, לצו אשפוז, כך שיש לקבוע, לדעתה, שהסטטוס הנוכחי של המערער הוא אשפוז אזרחי כפוי. היא מבקשת כי אחזיר את הדיון אל הוועדה על מנת לקבוע את הנדרש לגבי המשך אשפוזו בכפיה בבית החולים.

6.         בקרת הוועדה על אשפוזו של החולה, נעשתה, במקרה דנן, תוך דילוג בין שני המסלולים הקבועים בחוק: המסלול האזרחי לפי סעיף 10, והמסלול הפלילי לפי סעיף 28. המערער נמצא, אם נלך על פי דיוני הוועדה ככתוב בדוחו"ת שערכה, תחת שני מסלולים העומדים בעינם בעת ובעונה אחת: האשפוז הוא, כך נחזה, אזרחי, מכוח הוראה שניתנה על ידי הפסיכיאטר המחוזי לפי ס' 9(א) של החוק. הצו לטיפול המרפאתי הוא פלילי, מכוח המרת הצו המקורי של בית המשפט. כל עוד האשפוז האזרחי מתקיים, הטיפול המרפאתי אינו מתממש. האזרחי "הוציא" מפעולה את הפלילי, והוועדה דנה במקביל ולסירוגן, בעניינו של המערער, פעם במסגרת סמכותה שבס' 10 של החוק, ופעם במסגרת סמכותה שבס' 28 של החוק.  נראה, כי אין לקבל כתקין מהלך דברים כמתואר לעיל.

7.         לעמדתי, המהלך השגוי של הדברים נעוץ בסיווג מוטעה של ההוראה, והנכון הוא לסווג את הוראת האשפוז שהוצאה ביום 7.10.12 כהוראה פלילית, כצו, שניתן על פי האמור בסעיף 15(ה) של החוק, האומר:

"לא מילא הנאשם אחר צו בית המשפט בענין טיפול מרפאתי, או חל שינוי לרעה במצבו הנפשי ונתמלאו בו התנאים למתן הוראת אשפוז לפי סעיף 9, יורה הפסיכיאטר המחוזי על אשפוזו; דין הוראת אשפוז לפי סעיף קטן זה כדין צו בית משפט, לכל דבר וענין."

8.         כאשר מתברר כי הנאשם חולה ואינו מסוגל לעמוד לדין, ההליך הפלילי נגדו מופסק, ומוצא נגדו אחד משני צווים: [א] בדרך כלל - צו אשפוז, ו - [ב] שעה שאין בכך כדי לסכן את שלום הציבור - צו לטיפול מרפאתי כפוי.

דרך נוספת בה עשוי הנאשם החולה שמשפטו הופסק להימצא תחת טיפול מרפאתי כפוי, היא פרי הפסיקה. הוועדה הפסיכיאטרית מקיימת דיונים בעניינו של החולה לפחות אחת לשישה חודשים (ס' 28). היא מוסמכת, על פי ס' 28(ב)  של החוק, "לאשר לחולה חופשות, בתוך תקופת הצו, בתנאים שתקבע או לשחררו ללא תנאי." נפסק, כי הוועדה מוסמכת לשחרר את החולה מן האשפוז, "על תנאי" שימלא אחר הוראתה לטיפול מרפאתי כפוי. איני רואה סיבה להבדיל בין מי שהצו המרפאתי נגדו ניתן על ידי בית המשפט, לבין מי שהצו המרפאתי הוצא נגדו על ידי הוועדה על דרך של "שחרור על תנאי" או "המרה" של הצו המקורי כפי שהוצא על ידי בית המשפט בהפסיקו את ההליך הפלילי נגד הנאשם החולה. (ר' ע"ו (מחוזי ירושלים) 53041-07-11 ד.פ. נ' מדינת ישראל, מיום 10.8.11, מאת כב' השופט (כתוארו אז), י' שפירא).

            בשני המצבים האלה יש לראות את החולה כמי שמצוי תחת צו מרפאתי כפוי המהווה אמצעי כפיה במסלול הפלילי שהחוק הקים.

9.         ההסתפקות בצו לטיפול מרפאתי כפוי מיוסדת על ההנחה כי החולה אכן ימלא אחר הצו המרפאתי ואז לא יהא במצבו "... כדי לסכן את שלום הציבור או את שלום הנאשם [החולה]". (ס' 15(ה)). כאשר חולה נתון תחת צו מרפאתי, בין אם הצו הוצא ישירות על ידי בית המשפט ובין אם הומר לכזה על ידי הוועדה לאחר צו אשפוז, אפשר שתחול החמרה במצבו, הוא עשוי להיות מעורב באירועים חריגים, רמת הסכנה הנשקפת ממנו לציבור עשויה להשתנות, ובהקשר שבענייננו, אנו מדברים על שינוי לרעה, על החמרה. הדבר עשוי שלא להתיישב עם המשך המצב הקיים, לפיו ניתן להסתפק בטיפול מרפאתי שלא במסגרת של אשפוז.